סליחה, אין לי ממש שם לזה. ><
נקרא לזה "שמיים שחורים" כי "הזקן על הספסל" פשוט דפוק מדי.
זה התחלה של סיפור שכתבתי היום, אני ממש בהתחלה שלו, אבל יש המשך ואין מצב שאני מפרסמת אותו.
אז זה... סתם קטע כזה...
תגובות?
רק איתך רציתי לדבר, אך לא ראיתי אנשים סביבי מלבד לאותו זקן על ספסל המתכת שישב שם תמיד ובהה באויר שמולו. התיישבתי על רצפת הרחוב המלוכלכת, ליד הספסל עם האיש הזקן. קיוויתי לגרום לו לדבר. כשלא הצלחתי, ניסיתי בדרך שונה. "מזג האויר נאה, אינך חושב?" אמרתי בקול תמים והבטתי לשמיים השחורים. השמיים תמיד שחורים כאן. הזקן סירב לשתף פעולה, אז קמתי והתיישבתי לידו, על הספסל. "מה אתה רואה שם?" אמרתי בשובבות וקירבתי פני אל פניו שלו, מנסה לתפוס את מבט עיניו. עיניו בהו בסמטה שממול, אך לא ראו כלום, הסמטה הייתה שחורה והטילה צל כבד, תהיתי מה הוא רואה שם. אך הזקן לא נע ולא זע, אף לא סידר את משקפיו העגולות שכבר החליקו מעט לעבר קצה אפו הארוך. הוא לבש שכבות עבות של סוודרים וחולצות כאלו ואחרות, כאילו מחביא תחתיהן את סודותיו, או שפשוט היה לו קר. אך הוא תמיד היה שם, לובש אותו הדבר, גם כשקר וגם כשחם.
ישבתי לידו במשך כל אותו היום, בוחנת אותו, את הסביבה והוא לא נע אפילו לא לשניה אחת. עיניו היו פקוחות לרווחה, בכלל לא מביטות דרך המשקפיים, כאילו לא נזקק להן יותר.
הלכתי הביתה, אין טעם להישאר בחוץ לאחר שהשמש שוקעת. אני חושבת עלייך כל הזמן. אני מדמיינת את היום בו אני אוכל לחזור אלייך, אני מאמינה שתחכה לי. אתה לא תברח לאחת אחרת, אתה לא אדם כזה. גם אני לא הולכת לאחרים, אל תדאג בנוגע לזה. אני עדיין יכולה לראות את דמותך כשאני עוצמת עיני, בעיקר בלילה. אני חולמת שאתה בא אלי מתוך הים ומחבק אותי ולמרות שאתה רטוב כולך, זה לא משנה לי ואני מחבקת אותך בחזרה ואני יכולה לחוש אותך, כאילו זה אמיתי. ואז אתה חוזר לים ומבטיח שתבוא שוב בחלום של מחר. אנחנו ניפגש מתחת לעץ המייפל שנמצא בראש הגבעה, אני מבטיחה. בבוא הזמן, ניפגש שם. אני מקווה שאני אראה אותך שם כשהזמן יגיע. תחכה לי?
אינדקס 
Portal 
שאלות נפוצות 
חיפוש 
רשימת חברים 
קבוצות משתמשים 
הרשם 
התחבר 
