נמ, היה לי רעיון בראש אז התחלתי לכתוב אותו, קראתי לו "טאיו טו אומי" (Taiyo to Umi), ים ושמש אין היברו.
אבל אז היה לי רעיון אחר לאותו הסיפור, משהו עם יותר אקשן אז שיניתי אותו כמעט לגמרי.
אבל זה לא הסוף! היה לי עוד רעיון איך להפוך את הסיפור לקצת יותר מעניין אז שוב שניתי אותו והוא הפך לסיפור פנטזיה, רומנטיקה וקצת קומדיה. @.@
אבל העיקר שהפרק הראשון מוכן!
להורדה -
ליטל פרינס בל (בל הנסיך הקטן) - פרק 1.הפרק יצא קצת קצר, אבל לא נורא. הבא יהיה יותר ארוך. נקווה.
אשמח לתגובות ולהערות.
אה, לא היה לי כח לעבור על הפרק אז אם יש טעות כתיב/הקלדה תגידו.
פרק 1:אם תכנסו לארמון ממלכת אוריאן, תרדו במדרגות המובילות לחדר המחסנים, תפנו ימינה ותמשיכו ללכת ישר, תמצאו דלת חומה גדולה.
הדלת בטח תהיה נעולה, אבל אם במקרה יצא לכם להכנס לתוכה, סביר להניח שלא תצאו לעולם.
דלת זאת היא הכלא השמור ביותר, שם נימצאים הנוכלים, הגנבים והרוצחים הכי מסוכנים.
רוב האנשים חושבים שדלת זו לא קיימת וזו רק אגדה, אחרים טוענים שטמון שם אוצר ויש אלו שאומרים שזאת כניסה לעולם הבא.
רק מעטים נכנסו בדלת ויצאו שלמים ובריאים.
פרחים, אני אוהבת פרחים. ורודים, אדומים, סגולים, צהובים ולבנים... אני אוהבת את כולם.
יש לי גן פרחים משלי שאבא עשה לי. זאת אומרת, הוא הזמין את הגננים הכי טובים בשביל שיעשו לי גן משלי.
הוא חושב שאני אפסיק לכעוס עליו אם הוא יתן לי דברים שאני אוהבת, אבל זה לא עובד לו.
אני אַלֵכְּס ואני הבת של מלך אוריאן, מה שעושה אותי לנסיכה, אבל אני לא אוהבת שקוראים לי ככה.
בגלל שאני בת יחידה למשפחה, נאסר עליי לצאת מחוץ לתחומי הארמון, כי "העולם שבחוץ מסוכן מידי לנסיכה כמוך".
בעולם שבחוץ אף פעם לא הייתי, אבל אני מתבוננת בו מהחלון שבחדרי.
הכל התחיל בבוקר אחד כשהייתי בת חמש עשרה. הייתי משועממת והחלטתי לעשות סיור בארמון.
הארמון הוא אחד מהמבנים הגדולים ביותר בארץ, ככה לפחות שמעתי, לא ממש ראיתי מבנים אחרים בחיי.
תחילה הלכתי לחדר השף. שם השף אלברט, ממציא מתכונים חדשים שירשימו את הוריי.
החדר הוא חדר מלבני וגדול הצבוע כולו בלבן. החדר מלא בתנורים, סירים, כלים ועוד דברים שטבחים משתמשים בהם. לא יודעת את שמם.
כשנכנסתי, אלברט היה באמצע הכנת תבשיל ולא שם לב לנוכחותי. ריח טוב עלה באויר והתקדמתי לעבר התבשיל.
"נסיכה!" הוא צעק כשם לב אליי. "מה את עושה פה? המלך לא יאהב את זה."
"זה בסדר!" ניפנפתי בידי. "ואל תקרא לי נסיכה."
"אבל נסיכה..." אלברט נאנח. הוא בטוח פחד שאבא יפטר אותו.
"טוב, טוב. אני הולכת." אמרתי ואלברטו חייך בהקלה.
יצאתי מחדר השף והתיישבתי חסרת מעש על הריצפה. ''המ, שחושבים על זה שמעתי את העוזרות מדברות על שמועה ששמעו.'' ניסיתי לשחזר דברים ששמעתי כדי להפיג את השיעמום. ''איך זה הלך? ניראה לי שהם דיברו על זה שיש אוצר בקומה של חדר המחסנים... שווה בדיקה!''
ירדתי בדילוגים לקומה התחתונה ביותר בארמון. לאט לאט המדרגות נעשו רופפות והקירות מלוכלכים יותר ויותר.
עברתי את חדר המחסנים, פניתי ימינה והמשכתי ללכת עד שהגעתי לדלת חומה וגדולה.
זאת הייתה הדלת היפה ביותר שראיתי בארמון, היא הייתה ענקית בגודלה וניראתה עתיקה ומיושנת. הידית הייתה עשויה עץ ועליה היו חריטות פרחים, גם על הדלת עצמה היו חריטות דומות.
משני צדדיה של הדלת עמדו שני שומרים שניראו עייפים ורדומים. ידעתי שלא יהיה קשה לשכנע אותם לתת לי להכנס. אחד מהם פקח את עיניו וצעק "נסיכה?!" השני התעורר מיד.
"אבא אמר שאני יכולה להכנס." צחקקתי ושני השומרים החליפו מבטים בינהם.
"הוא אמר שאת יכולה?" השומר שרק התעורר שאל. "אסור לנו לתת לאף אחד להכנס חוץ מלמלך עצמו."
"הוא אמר שזה בסדר." אמרתי. "אם את לא מאמינים לי אתם יכולים לשאול אותו."
כמו שחשבתי, השומרים פתחו לי במבוכה את הדלת. כל העובדים בארמון מפחדים מאבא.
צעדתי לתוך החדר והדלת נסגרה מאחורי. מסדרון ארוך נגלה לעיניי. לאורכו היו תאי כלא.
עברתי לאורך המסדרון והסתכלתי לתוך התאים, בכל תא היו שני אנשים. רובם ישנו או אכלו או שיחקו קלפים. בקצה החדר, היה חלון קטן עם סורגים.
כשעברתי כל המבטים הופנו לכיווני, ובבת אחת כל האסירים נצמדו לסורגי התא והושיטו ידיהם במטרה לתפוס אותי, תוך כדי צעקות וציחקוקים.
ברגע אחד הכל השתתק כשנשמע קול חזק שצעק "שקט!"
כל המבטים, כולל מבטי שלי, הופנו לעבר החלון הקטן. על החלון ישב נער שניראה בגילי, או אפילו יותר קטן. הוא אחז בידו הימנית סכין ובשמאלית בסורגים שאטמו את החלון.
הוא לבש חולצת פסים ארוכה שהייתה גדולה עליו בכמה מידות ומכנסי ג'ינס קרועות.
היה לו שיער בלונדיני שהסתיר את עיניו. לא היה לי ברור איך הוא יכול לראות עם שיער כזה.
כל האסירים השתתקו והנער קפץ מאדן החלון ונחת על שתי רגליו בבטחה. הוא התקדם לעברי, הושיט את ידו והחל להחליק את שיערי.
"פרינסס." הוא אמר והמשיך להחליק. "מה מביא אותך לביתנו הצנוע?"
"מה?" דחפתי את ידו. "ביתכם הצנוע?"
הנער חייך חיוך קצת מפחיד ואמר "בתור נסיכה את אמורה לדעת שכאן זה הכלא השמור ביותר בממלכה, למרות שאני רואה שלא הייתה לך בעיה להכנס."
"אז היא הנסיכה." נשמע קול צרוד מאחוריי. איש זקן ישב מאחורי הסורגים וחייך. "בל, תסביר לה קצת. אני חושב שהיא לא ממש איתנו."
הנער, שהתגלה כ'בל', חייך ושם את ידו על כתפי. "את מבינה, כל האנשים שנמצאים כאן הם פושעים שהרגיזו את המלך."
"את אבא?"
"כן, את אבאל'ה." הוא צחק ואני מתוך כעס בעטתי בו. "וואה!" הוא צעק. "מה את חושבת שאת עושה?!"
"אולי אני הבת של המלך, ואולי אני 'נסיכה' אבל אני שונאת שמתייחסים אליי כאילו אני קטנה! אני לא בחרתי להיות נסיכה ולא בחרתי שיפנקו אותי ככה!"
בל ניראה מופתע וכל האסירים התבוננו בנו. הייתה דממה לכמה רגעים.
"את לא כמו שחשבתי שתהיי." בל שבר את השתיקה.
"מ-מה?" קצת הסמקתי, אני מודה. "איך חשבת שאני אהיה?"
"המ, את רוצה לראות את העולם שבחוץ?" הוא חייך ואני יישרתי את מבטי והסתכלתי אל תוך עיניו. "אני אקח את זה כ'כן'."
לפתע, בלי אזהרה, בל אסף אותי כמו שאוחזים נסיכה והחל להתקדם בקפיצות לעבר החלון הקטן. הקפיצות שלו היו גבוהות וארוכות, ניראה כאילו אנחנו עפים.
כשהגענו לחלון הקטן הוא הזחל החוצה ועזר לי לצאת. כשכמעט הייתי בחוץ שרשרת הכסף שלי נתקעה בסורג חתוך ונקרעה.
"אה! השרשרת!" ניסיתי לתפוס אותה אבל היא כבר נפלה לרצפת החדר.
"עזבי אותה. את רוצה לצאת החוצה או לא?"
כשהתחלנו לרוץ לעבר היציאה עדין יכלתי לשמוע את קולות האסירים צועקים ומדברים, זה גרם לי לחייך.
רצנו כמה דקות עד שבל משך אותי אל השיחים.
"מה את עושה?!" צעקתי תוך כדי הוצאת העלים מהשיער שלי.
"שששש!" בל השתיק אותי והסתתר מאחורי השיחים ואני אחריו.
היציאה ניראתה בלתי אפשרית, שומרים הסתובבו בכל מקום מחפשים פולשים עבריינים.
בתור ילדה קטנה תמיד קיוותי שאיזה ילד יצליח לחדור לארמון ויבוא לשחק איתי, אבל אף פעם לא חשבתי שאני אהיה זאתי שאסתתר מהשומרים ואברח מהארמון.
"אוקי, תקשיבי לי." בל אמר ואני הנהנתי. "אנחנו נטפס על העץ הזה ומשם נברח."
"מ-מה? אבל...-" בל משך אותי לכיוון העץ ועזר לי לעלות עליו.
"את דורכת על הראש שלי! את שמה לב לזה?!"
"וואה, סליחה סליחה!" ניפנפתי בידי ומשכתי את עצמי למעלה, תוך כמה שניות בל ישב על הענף ליידי.
"את מוכנה?" הוא אמר והלב שלי התחיל לדפוק מהר, אני הולכת להיות בעולם האמיתי. ממש להיות בו!
מהעץ טיפסנו על החומה וקפצנו למטה. בל נחת על רגליו אבל אני נפלתי ונחתתי עליו, מה שהשטיח אותו על המדרכה.
"אחח... אני צריך ללמד אותך לנחות על הרגליים." הוא אמר ושפשף את רגלו. "...פרינסס?"
''העולם...האמיתי!" באותו הרגע יכלתי למות מאושר.
אינדקס 
Portal 
Latest images 
חיפוש 
הרשם 
התחבר 
Wed Jul 23, 2008 9:29 pm
אוהבת אותך מלאמלא 333>