אין שם לבנתיים~ (מפציצים את הפורום סיפורים!%!#@)

נכתב לפני שבועיים, התחלה של סיפור מאגניב שכרגע נמצא רק בראש שלי ודורש יישום, אין לי מה להוסיף.

"אוקיי אמבר, זה יהיה קצת מוזר בהתחלה אבל אחרי כמה דקות את תראי נורמלי." אמר הרופא.

"מבטיח?" שאלתי בציניות מלווה בחיוך לחוץ כשעיני מכוסות בתחבושת לבנה.

התחבושת הוסרה בזהירות, באיטיות ובעדינות.

ראיתי מטושטש וחוץ מצבעים וצלליות, עיני לא הצליחו לקלוט הרבה. הן התרוצצו בראשי, מתחננות לראות משהו.

"תני לזה כמה דקות." הרגיע הרופא ואז באמת נרגעתי, כי הבנתי שהוא ראה את העיניים שלי זזות. זה כבר אומר שיש לי עיניים הנמצאות במקומן הנכון.

ישבתי שם כמה דקות, כל החדר היה שקט, לא ידעתי בכלל כמה אנשים עומדים בחדר, אבל הנחתי כי המספר לא יעלה על מספר חצי מהאצבעות שיש לי ביד אחת. כן, הנחתי כי המספר לא יעלה על שתיים וחצי.

לבסוף המבט התחדד בהדרגתיות, מצמצתי בהן קלות ולבסוף הצלחתי לראות. הצלחתי לראות הכל, בפעם הראשונה זה שלושה חודשים, כבר הספקתי לשכוח איך אני נראית.

"את מוכנה?" הרופא החזיק בידו מראה והתלבט האם להביא לי אותה או לא.

"כן." חייכתי בהתרגשות.

הוא הניח את המראה בידי ורק לרגע אחד היא הייתה מונחת על ברכי, לרגע אחד קצר מאוד.

סרקתי את פני בדייקנות, אף קטנטן ומעט סולד, שפתיים עבות מעט וקצת קטנות, שיער ג'ינג'י חלק ועין שמאלית ירוקה והימנית – כחולה.

"מ... מה קרה לעין השניה?" נתקפתי בפחד.

"חששתי שזה יקרה..." מלמל הרופא לעוזרת שלו.

"חששת שמה יקרה?! מה קרה?!" קראתי בפאניקה. לפתע הכל הכה בי – אני לא יודעת בכלל למה לא יכולתי לראות שלושה חודשים או למה הדבר היחידי שאני יודעת על החיים שלי זה את השם שלי.

"אמבר, מה את זוכרת?" שאל הרופא שנשאר רגוע כדי שאני אשאר רגועה.

שפתי כאילו רצו להתחיל לדבר ולספר לו את כל הסיפור ואת מה שקרה, אך המוח לא ידע מה להורות להן לספר. "כ..." המילה לא רצתה לצאת מגרוני. "אני לא זוכרת כלום." הבטתי בו בחוסר אונים.

הוא שם את ידו על ידי ונאנח קלות כאילו לא רוצה לספר לי.

"שמך הוא אמבר לואיס סטיוארט. נולדת ב-11 ליולי, 2016. כבר שלוש שנים את עובדת בשביל חברה הנקראת בלס. באחת מהמשימות אליהן נשלחת נפגעת בראש ועינך הימנית נוקבה. היית בטיפול חמישה חודשים." הוא אמר. לא ידעתי מה לעשות עם כל המידע שהכה בי, הכל נשמע מוזר ולא הגיוני, אך אז הוא המשיך: "הפגיעה בראשך פגעה בעיקר בעצבי הזיכרון והראיה. חששנו שיקרה מצב בו תשכחי הכל. יכול להיות שהזיכרון יחזור עם הזמן, יכול להיות שלא... אני מצטער." הוא סיים, עזב את ידי וקם ממקומו, מותיר אותי המומה לגמרי. "למה לא שמתם לי עין ירוקה?" שאלתי. הרופא נראה מעט מופתע מהשאלה. "ירוק הוא צבע די נדיר לעיניים ואדם מקורב אלייך אמר שתמיד רצית עיניים כחולות." הוא אמר. אתה רופא ואתה מקשיב ל'מקורב אלי' כדי להחליט איזו עין לשים לי?

"הורו לי למסור לך את המכתב הזה כשראייתך תחזור." הוא הגיש לי מעטפה סגורה שחוץ ממכתב, ניתן היה לראות שיש שם חפץ שחור כלשהו. סובבתי את המעטפה כדי לחפש כתובת או משהו כזה ומצאתי: פיתחי בביתך, דרך לייז'ון 16. לא תצטרכי מפתח.

"קראת את זה?" שאלתי את הרופא.

"מובן שלא." הוא אמר כמרגיע אותי, אך מה שעשה היה בדיוק להפך.

"מי מסר לך את המכתב הזה?"

"מישהו מהחברה בה את עובדת."

הרופא סידר כמה דברים על השולחן, נראה כי הוא מחפש איזשהו דף ספציפי. מוחי התרוצץ וניסה למצוא תשובות, זיכרונות, כל דבר שהוא.

"אני יכולה ללכת הביתה?" שאלתי לבסוף.

**

המונית עצרה היכן שהוריתי לה – היכן שגב המעטפה הורה לי. שילמתי לנהג, יצאתי ממנה ולא יכולתי להאמין למראה עיני. חצר יפיפיה ומטופחת, מרפסת קדמית ומדרגות עץ לבנות והמעקה מעוטר. קומה אחת הייתה לבית שהדהים אותי.

ניגשתי לדלת הבית, דלת רגילה שריח עץ נעים נודף ממנה. הנחתי את ידי על ידית הדלת וסובבתי אותה בזהירות, באמת לא הייתי צריכה מפתח – הבית היה פתוח.

נכנסתי פנימה ושם חיכה לי הבלתי צפוי: שני גברים שהמתינו לה בבסלון הנאה והחדשני. מהתקרה שמעליהם התנוסס שלט קנוי שעליו כתוב "ברוכה השבה!". אחד הגברים נראה צעיר, לבוש במכנסי ג'ינס מרופטים, חולצה חלקה ועליה ג'קט עור שחור שהתרווח, משועמם, על הספה. לידו עמד גבר מבוגר ומרשים בעל חליפה ושיער מאפיר.

"סוף סוף." הכריז הצעיר יותר.

"מי אתם?" שאלתי בחשש.

"אני הוא מנהל החברה בלס," אמר האיש המבוגר "וזה השותף החדש שלך." הוא היה אדיש.

"אני עובדת לבד." אמרתי, מתוך אינסטינקט שלא היה לי מושג מאיפה הוא נבע.

מנהל החברה נאנח באכזבה וטלטל את ראשו, כאילו לפתע הוא לא שמח כלל שחזרתי.

לפתע הרגשתי את השנאה כלפיו, אותה שנאה שהייתה קיימת לפני התאונה שלי.

"צאו מהבית שלי." הכרזתי בביטחון.

"מה אמרת?" שאל ה'שותף החדש' והביט בה במבט שגרם לו להראות יותר דביל מאשר השחצן שהוא ניסה להיות.

"אמרתי שתצאו מהבית שלי." חזרתי על המילים, נותנת לו את אותו מבט מטומטם שהוא שלח אלי.

"לא צריך." הוא קם מהספה והלך לעבר הדלת, אז הבחנתי שגם ההליכה שלו טיפשית למדי וגורמת לו להראות כמו יצור שזה עתה למד להתחיל ללכת. הדלת נטרקה מאחוריו.

מנהל החברה ניגש אלי בצעדיו אלגנטיים.

"אמבר," הוא חייך אלי והביט אל עיני. "אני רואה במחיקת הזיכרון שלך כהזדמנות להתחיל מחדש." הוא אמר. הבנתי מטונו המזוייף שהוא כנראה מאוד לא אהב את האני הקודמת. "מחיקת הזיכרון היא זמנית. זה עוד יחזור אלי." אמרתי, אף כי לא הייתי בטוחה בכך, רציתי להאמין בזה ולגרום גם לו להאמין בזה. "זה תלוי רק בך." הוא אמר והלך ממני אל הדלת, שם נעצר. "במה את בוחרת?" הוא שאל וסובב את הידית. כשאמר את זה, הוא התכוון לצאת מהדלת ולתת לי להתענות עם השאלה הזו, אך לא נתתי לו את האפשרות. "אני בוחרת להיזכר. בהכל." הפתעתי אותו במבט נחוש. הוא הביט בי לרגע ואז הנהן בעיצבון ויצא.

לא ידעתי אז מי אני או מה הייתי, אך בהחלט לא התכוונתי לתת לזה לחלוף רק כי המידע לא ישנו. החזקתי אצבעות בלבי שהחיים שלי רצופים בזיכרונות טובים, כי ידעתי שאני אזכר. משהו, איכשהו, יכול לעורר את הזיכרון שלי. אני בטוחה.

ההתחלה של הסיפור לפתע נזכרתי בסרט אחד של עופרה חזה XDD

הסיפור היה כזה נורמאלי בהתחלה אנושי מענין
ואז פתאום לאחר השתי צבעי עיניים השונות המכתב והאירגון
הוא נעשה יותר מרתק
יותר חזק
יותר מסתורי והרפתקני
אני מקווה לקרוא המשך שתמשיכי את הסיפור

גם הסיפור הזה נשמע נחמד מאוד.
יאיי עיניים בצבעים שונים! *-*
לא ניראה לי שיש לי הערות, חוץ משהקטע הזה -
""מה אמרת?" שאל ה'שותף החדש' והביט בה במבט שגרם לו להראות יותר דביל מאשר השחצן שהוא ניסה להיות.
"אמרתי שתצאו מהבית שלי." חזרתי על המילים, נותנת לו את אותו מבט מטומטם שהוא שלח אלי." - הצחיק אותי. אני אוהבת אנשים שחצנים ודיבלים!

בתחלס האנשים שהם שחצנים ודבילים
הם ממש ממש משעשעים XD

בגלל זה אני אוהבת אותם. כאילו לא אוהבת אותם כבן אדם, אוהבת שהם מפזרים את הדביליות שלהם בלי לדעת ולהתנהג כאילו הם יודעים, מה שגורם להם להיראות עוד יותר דבילים.

מסכימה איתך לגמרי ליל

אני רק רוצה קודם להראות לך שני משפטים שהתבלבלת בהם בנקודת המבט:
- נכנסתי פנימה ושם חיכה לי הבלתי צפוי: שני גברים שהמתינו לה בבסלון הנאה והחדשני.
- "מה אמרת?" שאל ה'שותף החדש' והביט בה במבט שגרם לו להראות יותר דביל מאשר השחצן שהוא ניסה להיות.
ואמ... לא קשור לנקודת מבט, סתם בלבול: מנהל החברה ניגש אלי בצעדיו אלגנטיים.

שעשע אותי שהיא ג'ינג'ית עם עיניים בצבעים ירוק וכחול, כי גם בסיפור שלי יש דמות כזאת, רק שהעיניים שלה לא בצורה תמידית ככה (לא אמשיך לפרט, פשוט תחשבו שזה משהו שטאי כותבת ושזה פנטזיה, ואז תגידו "אה...").
בהתחלת הסיפור הפריע לי קצת שזה מתחיל ישר בדיאלוג. היית יכולה לכתוב על מה שהיא רואה מסביב, עם התחבושות עליה. משהו כמו "כתמי אור וצל", ואיך שהיא הרגישה באותו רגע לפני שהורידו לה את התחבושות, ואז להמשיך עם דיאלוג... O:
בכל מקרה, זה נשמע רעיון ממש נחמט, נקווה שתמשיכי איתו ותכתבי סיפור טוב. *-*
אה - כן! שכחתי שרציתי לומר משהו בקשר לזה שכתבת "מחיקת זיכרון" במקום "אובדן זיכרון" או "שיכחון" או "אמנזיה". מחיקת זיכרון זה משהו ששייך למדע בידיוני, שם הזיכרון נמחק לגמרי מהמוח ולא ניתן לשחזר אותו (אלא אם כן אתם ארטמיס פאול...). מה שקרה לה זה שיכחון זמני, והיא תשיג את הזיכרונות שלה בחזרה (כמו שרואים שהיא חוזרת למנהגים ישנים שלה בלי להבין שזה כך).

תודה רבה על התגובות! D:
ורציתי לעשות משהו שונה בדמות, שיהיה בה משהו חיצוני שהוא לא רגיל ואז חשבתי שאם כבר עשינו לה ניתוח אז נשנה לה כבר את העיניים~
טאי - תודה על התיקונים, זה בגלל שבהתחלה כתבתי בגוף שלישי ואז התחרטתי וכנראה שלא תיקנתיה כל. X_X
אבל היא עם תחבושות על העיניים, גם את לא היית רואה כלום.
ואני אוהבת להתחיל עם דיאלוגים. ):
אבל אקח את ההערות לתשומת לבי, תודה~ ^^

אהבתי את הרעיון! <:

גם אנשים שאיבדו את הראייה שלהם במהלך החיים רואים משהו - הם רואים כתמי אור וצל וכתמי צבעים, אבל הם לא רואים הכל שחור לגמרי. משהו חודר בכל זאת... אם התחבושות בצבע לבן, אז יש סיכוי מאוד גדול שחודר דרכם משהו. גם אם לא, בכל זאת אפשר לתאר את המצב שלה באותו הרגע, אלא אם כן את לא רוצה. XD (מי אני שאגיד לך?)

בקשר לעיניים, זה מאוד מיוחד. O:
אבל יש לי בבית הספר מישהו שרק שמעתי עליו כשדיברנו על העיניים בביולוגיה, שיש לו עין אחת כחולה ואחת ירוקה. (מקווה לפגוש אותו +_+ אלא אם הוא סיים כבר את י"ב...)

לא כולם רואים כתמי צבעים, חלקם. O:
לאדעת, זה פשוט לא נראה לי הגיוני כל כך. ><"
הלכתי קצת על סיגנון הסרט "העין"~

האאאאאא, אדיר *-*

ותודה דאקי XD