אם תסתכלו למטה למטה, במעבי פורום סיפורים, תמצאו נושא שכותרתו היא "Little Prince Bell".
"ליטל פרינס בל" הוא סיפור שכתבתי מזמן, והתחלתי לשכתב אותו!
זרקו ומחקו את הגרסא הקודמת כי עכשיו באה החדשה - ליטל פרינס בל פרק ראשון!
זה הולך להיות ארוך, אבל תקראו! *O*
----------------------------------------------------
אם תכנסו לארמון ממלכת אוריאן, תרדו במדרגות המובילות לחדר המחסנים, תפנו ימינה ותמשיכו ללכת ישר, תמצאו דלת חומה גדולה.
הדלת בטח תהיה נעולה, אבל אם במקרה יצא לכם להכנס לתוכה, סביר להניח שלא תצאו לעולם.
דלת זאת היא הכלא השמור ביותר, שם נמצאים הנוכלים, הגנבים והרוצחים הכי מסוכנים.
רוב האנשים חושבים שדלת זו לא קיימת וזו רק אגדה, אחרים טוענים שטמון שם אוצר ויש אלו שאומרים שזאת הכניסה לעולם הבא.
רק מעטים נכנסו בדלת ויצאו שלמים ובריאים, והוא אחד מהם.
ליטל פרינס בל - פרק ראשון.
אנשים בוחרים החלטות כל יום, בין אם זה דברים קטנים כמו מה לאכול או מתי ללכת לישון.
לבין דברים קטנים קצת פחות, כמו האם להמשיך הלאה או האם להקשיב ללב.
אבל אי פעם חשבתם מה היה קורה אם ההחלטה הייתה כזאת משמעותית עד כדי כך שלא משנה איזה תשובה תבחר, היא בטוח תשנה את חייך.
הסיפור שלי התחיל כך;
זה היה בוקר יום שבת, יום ההולדת ה-16 שלי, ההכנות לנשף הגדול כבר בעיצומן. אני זוכרת שהמשרתות והמנקים התרוצצו בין חדר לחדר וצחצחו כל פינה אפשרית.
זה מוזר, הרי הנשף עצמו מתקיים בגן הפרחים של אבא, מה זה יעזור שהבית עצמו נקי?
אני רייצ'ל אוֹריאַן, "בת למשפחת המלוכה עתיקת היומין", או ככה לפחות מספרים לי.
שמעתי שמועות שגומיה לשיער שלי שווה יותר מארבע מאות מטבעות זהב! אני חושבת שאלה סתם שטויות. אבל בגלל השטויות האלה, לא יצאתי מהארמון כבר 16 שנה בדיוק.
נחזור להכנות. גן הפרחים של אבא היה הגן הגדול ביותר בממלכה, אם לא במדינה כולה.
שבילי מרצפות לבנות הפרידו בין כל חלקת פרחים והובילו לרחבה המרכזית שבאמצע הגן. שם תוכנן הנשף.
שנאתי שמלות, ובגלל זה שנאתי נשפים, ובעצם בגלל זה הסתגרתי בחדרי. החדר שלי היה החדר המושקע ביותר בארמון כולו.
אני בטוחה שאבי השקיע כל כך כדי לפצות על העדרויותיו הרבות מהבית. החדר היה בקומה הגבוהה ביותר והשקיף לעבר כל הממלכה עד מפגשה עם הים.
הוא היה צבוע לבן פנינה בוהק ובמרכזו עמדה מיטה זוגית ענקית ומרופדת. לא אהבתי לישון בה, היא הייתה כל כך מרופדת עד שברגע שתשכב עליה לא תוכל להחלץ אלה רק תוך כדי בעיטות והתקפלויות משונות.
לצד המיטה היה מונח שולחן כתיבה יקר עשוי עץ עתיק, שעליו אסור היה להשען כי הוא יישבר.
התיישבתי על הספה שהייתה צמודה לחלון והסתכלתי אל העיר. הרבה אנשים התהלכו במדרחוב שבו גרתי, רובם התקהלו סביב שער הארמון וחלקם סתם עברו ליד תוך כדי התבוננות במשרתות הלחוצות שרצו סביב הגן. איך רציתי להיות שם בחוץ, אפילו רק לדקה, לנשום אויר אחר.
קמתי בנחישות, והחלטתי - היום אני יוצאת אל העולם!
פתחתי את דלת חדרי וזינקתי אל חדר המדרגות שהיה ריק מאז התקנת המעלית.
שהייתי קטנה אני זוכרת שנהגתי לרבוץ בפינה נסתרת בחדר הזה, אבל לא זכרתי איפה בדיוק.
רצתי למטה מעבר למדרגות. רצתי כל כך מהר עד שלא שמתי לב למדרגה האחרונה והחלקתי על הרצפה. אם מישהו היה מצלם את זה לעיתון, הרייטינג היה עולה בכמה אחוזים טובים.
מבולבלת קמתי והתיישבתי על אותה מדרגה. הסתכלתי סביבי והבחנתי בפניה חשוכה בצדו הימני של החדר.
"אם אני לא טועה" דיברתי בקול רם, "כאן נמצא חדר המחסנים".
קמתי והצצתי מעבר לפינה. מולי התגלה מזדרון ארוך חשוך המתעקל ימינה. מיששתי את הקירות עד שנתקלתי בלחצן שמדליק את האור, לחצתי עליו ומנורה קטנה מעליי הבהבה עד שמצאה איזון ונשארה דלוקה.
הלכתי לאוך המזדרון עד שהגעתי לעוד גרם מדרגות. אני זוכרת שהססתי קצת אבל זה לא מנע ממני לרדת למטה.
באותו הזמן לא חשבתי שאותה דלת גדולה שנגלתה לעיניי תהיה כל כך משמעותית.
זו הייתה הדלת היפה ביותר שראיתי בארמון, היא הייתה ענקית בגודלה ונראתה עתיקה ומיושנת. הידית והדלת עצמה היו עשויות עץ ועליהן היו חרוטים פרחים.
משני צידיה של הדלת עמדו שני שומרים רדומים.
"האלו!" צעקתי ושניהם התעוררו בבהלה.
"נסיכה?!" אחד מהשומרים צעק "מה את עושה כאן?" הוא שפשף את עיניו בכדי לסלק את עייפותו.
"סתם עברתי בסביבה" עניתי "נהגתי לשחק כאן הרבה כשהייתי קטנה".
השומרים החליפו מבטים "נסיכה, את לא צריכה להיות כאן..." השומר השני אמר לבסוף.
"למה לא?" שאלתי ולא נתתי לו לענות "אבא אמר שאני יכולה להיות איפה שאני רוצה בגלל שמנקים את הבית, ואני רוצה להכנס לשם!" הצבעתי על הדלת בפרצוף מרוגז.
אני טובה בלשחק, השומרים חשבו שאני הילדה המפונקת של אבא. ואף שומר לא רצה להתעסק אם אבי. לכן לאחר הרבה שכנועים, צעקות ובכי מצידי, הם נתנו לי להכנס.
הדלת נפתחה תוך כדי השמעת חריקות מצמררות. צעדתי לחדר והדלת נסגרה מאחורי. עדין יכלתי לשמוע את קולם המודאג של השומרים, אבל זה לא הפריע לי.
רק אחרי כמה דקות שמתי לב איפה אני עומדת.
חדר ענק צבוע אפור ובו מדרגות עץ רופפות שהובילו, כנראה, לקומה השניה, התגלה מול עייני. לאורך כל החדר בו עמדתי היו תאים עם סוגרים, תאי כלא.
התקדמתי קצת והסתכלתי לתוך אחד התאים, בכל תא ישבו שנים-שלשה אנשים. אני זוכרת שנבהלתי והשמעתי צווחה קטנה.
כל הראשים הסתובבו אליי ונעצו בי מבטים, שתיקה מביכה הסתררה בחדר. לפתע, כל האסירים ברגע אחד קמו והחלו להושיט ידיים מבין הסורגים במטרה להגיע אליי.
ברחתי בבהלה לאמצע החדר, כך שאף יד לא תוכל להגיע אליי. רצתי חזרה אל הדלת וניסיתי לפתוח אותה אבל היא הייתה נעולה.
התחלתי לבעוט בה ולצעוק אבל האסירים צעקו ודברו חזק ממני לכן כנראה השומרים לא שמעו אותי.
לפתע נשמע קול חזק של מתכת, כל הקולות השתתקו והמבטים הופנו לגרם המדרגות שהוביל לקומה השניה. צעדים חזקים נשמעו ודמות זרה ירדה מלמעלה.
זה היה נער, הוא לבש חולצת פסים ארוכה שהייתה גדולה עליו בכמה מידות ומכנסי ג'ינס קרועים. היה לו שיער בלונדיני עבה שהסתיר את עיניו. לא היה לי ברור איך אפשר לראות עם שיער כזה.
הנער אחז במוט ברזל, המוט היה זהה לאותם המוטות ששימשו לסורגים של התאים. על פניו היה חיוך שטני במקצת. הוא התקדם לעברי, הושיט את ידו והחל להחליק את שיערי.
"מ-מה את עושה?" ניסיתי לדחוף את ידו אבל הוא תפס בי חזק.
"פרינסס" הנער חייך את חיוכו המפחיד. "מה מביא אותך לביתנו הצנוע?"
"מה?" שאלתי והרחקתי את ראשי ממנו.
"כאן, פרינסס, נמצא הכלא השמור ביותר בממלכה" הוא אמר וקירב את ראשי חזרה לחיקו. "למרות שאני רואה שלא הייתה לך בעיה להכנס".
הנער הרפה קצת מאחזתו ואני נצלתי את ההזדמנות ודחפתי אותו.
"אין בארמון כלא!" צעקתי, "זה לא ייתכן, הייתי יודעת אם היה!"
"אם כך," אמר הנער "איפה את נמצאת עכשיו?"
שתקתי והבעתי פרצוף חסר סבלנות.
"אם הייתי אומר לך," הנער אמר לפתע. "שיש דרך לצאת מהארמון... היית יוצאת?"
אני זוכרת שהרמתי את ראשי והסתכלתי על הנער, העיניים שלי היו רטובות וסביר להניח שזהרו מהתרגשות.
"לצאת מהארמון?" חזרתי על דבריו נרגשת. "איך אפשר?" התקרבתי אליו והוא שוב החל להחליק את שיערי.
"לא ענית לי" הנער אמר וחזר על דבריו, הפעם בטון קצת שונה. "אם הייתי אומר לך שיש דרך לצאת מהארמון... היית יוצאת?"
"כן!" צעקתי ללא הסוס וברגע אחד הנער אסף אותי בשתי ידיו וקיפץ במדרגות אל הקומה השניה.
הקומה השניה נראתה זהה לזאת שמתחתיה, רק שתאי הכלא היו ריקים. במרכזה של הקומה עמד שולחן גדול מעץ ועליו חפצים שלא הכרתי.
תקרתה של הקומה הייתה נמוכה והנער התקופף בשביל לא להתנגש בה.
בקצה הקומה היה חלון קטן עם סורגי ברזל. הכל קרה כל כך מהר אבל הספקתי לראות שכמה מסורגי הברזל היו שבורים. הנער התיישב על אדן החלון והושיב אותי עליו.
"מה את עושה?" צעקתי והתפתלתי.
"ששש!" הנער צעק והביט למטה. הוא אחז בי חזק ודחף את עצמו עם רגליו.
אני זוכרת שזאת הייתה תחושה אחרת, תחושה של אויר. הנער נחת על רגליו והתכונן לתפוס אותי. ובכן, הוא תפס אבל נפל יחד איתי. קמתי מהר וניקיתי את בגדיי.
"בואי" הוא לחש וסימן לי עם ידו לבוא.
הצצנו מבעד לקיר וראינו את עשרות המשרתות מתרוצצות בגן. הנער לקח את ידי והחל לרוץ, אני אחריו.
"היי... אתה!" אמרתי והוא לא ענה. "מי אתה?"
הנער הסתובב וחייך את חיוכו המפחיד. אני זוכרת שהרוח נשבה ויכלתי לראות ניצוץ עיניים מבעד לשיער.
"בֵּל" הנער אמר והסית את מבטו.
משהו בכל הסיפור הרגיש לי כל כך נכון אבל כל כך שגוי באותו הזמן, עכשיו אני יודעת למה.
אינדקס 
Portal 
Latest images 
חיפוש 
הרשם 
התחבר 
Sun Jul 19, 2009 12:03 pm
